כלי המקדש

ארון הברית מבטא את השראת השכינה בתוך ישראל. הוא עומד במרכז קודש הקדשים על גבי אבן השתיה.

יחד וסמוך לארון הונחו: לוחות הברית השבורים, הלוחות השלמים, ספר התורה שכתב משה רבנו, צלוחית שמן המשחה, צנצנת המן ומטה אהרן שפרח.

ה'מכסה' של הארון נקרא הכפורת,

ועליו שני כרובים עשויים זהב סוככים בכנפיהם על הארון. הכרובים הפונים

זה אל זה מביאים לידי ביטוי את הקשר והחיבה שבין הקב"ה וכנסת ישראל.

כל כהן לפני עבודתו חייב

לטבול במקוה, ללבוש בגדי כהונה ולקדש ידיו ורגליו בכיור הנחושת. לכן הכיור עמד מלא במים בעזרה מחוץ לבית המקדש,

בין האולם למזבח.

צורת הרחיצה היא: פתיחת הדד (הברז) ויציקת המים על רגל ימין יחד עם יד ימין, ואח"כ על רגל שמאל עם היד השמאלית.

מזבח הזהב קרוי גם

המזבח הפנימי ומזבח הקטורת.

הוא עמד בקודש, באמצע,

בין שולחן לחם הפנים למנורת הזהב.

על המזבח, כחלק מעבודת התמיד, מקטירים את הקטורת פעמיים ביום.

בשחרית ובין הערביים.

מזבח העולה נקרא כך

בגלל שעליו מקריבים את הקרבנות במקדש, ובעיקר עוֹלָה.

הוא נקרא גם מזבח החיצון משום שהוא נמצא בעזרה, מחוץ לבית המקדש,

ומזבח אדמה, מכיוון שבמשכן הוא היה בנוי מאדמה. מיקום המזבח בעזרה מדוייק מאוד, ועל פי המסורת

הוא המקום בו נעקד יצחק בהר המוריה, בו בנה נח מזבח בצאתו מן התיבה, בו בנה אדם הראשון מזבח

ומשם נלקח עפרו של אדם הראשון.

על המזבח יש מערכת עצים שעליה דולקת אש התמיד, לקיים את הציווי:

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

כל שבת עורכים על שולחן לחם הפנים את שנים עשר ‘חלות לחם הפנים’, כנגד 12 השבטים. לחם הפנים עומד שבוע שלם על גבי השולחן, ובכל זאת נשאר טרי וחם. את החלות שמורידים מהשולחן אוכלים הכהנים בשבת. השולחן עומד בצד צפון של הקודש, ומבטא את

השפע הגשמי בעולם הזה.

המנורה, עשויה מקשה אחת זהב טהור, עמדה בצד דרום של הקודש. במנורה שבעה קנים, ובכל בוקר 'מיטיבים' את הנרות, כלומר מנקים אותם וממלאים את הנרות בשמן זית.

את המנורה מדליקים כל יום

'בין הערביים' כחלק מעבודת התמיד, והיא דולקת עד הבוקר. המנורה מסמלת את החכמה והשפע הרוחני בעולם.